כל הסטרס הזה

אנחנו לוקחים את הבריאות שלנו כמובן מאליו. למעשה יש משהו שבא לנו כל כך בטבעיות שאנחנו בכלל לא חושבים עליו – נשימה. נשימה היא פעולה שכל אחד מתיחס אליה כמובנת מאליה – שלא בצדק. כי לו הייתם יודעים מה המחיר שגובים מאמני נשימה על שעת אימון שבהן תלמדו טכניקות נשימות 'פשוטות ועוצמתיות', נשמתכם היתה נעתקת. אני קרן ליטני ואני חוקרת את השפעות הטכנולוגיה על עתיד העבודה– מאמני נשימה זה המקצוע הכי מפתיע שנתקלתי בו בשנה האחרונה.

מתי איבדנו את זה לגמרי שאלתי את עצמי? מתי התחלנו לשלם מאות שקלים לשעה בכדי שמישהו ילמד אותנו לשאוף ולנשוף? 

והנה התשובה.

בסוף המאה ה 19 הגיח לאוויר העולם המושג "מחלות עצבים." הגורם להן היה קצב החיים המשתנה במהירות, או ליתר דיוק: התפתחות הטכנולוגיה. פיתוחים של מכונות, המצאת הקיטור והטלגרף, אוניות מהירות, רכבות והמצאות נוספות – שהובילו להתפתחות משמעותית של הקפיטליזם והמרדף אחר הישגים ורווחיות. כל אלו גרמו לכך שקצב החיים הואץ וחייהם של רבים השתנו ללא היכר. באותה תקופה אנשים נהגו להתלונן על עייפות, תשישות וחרדה, וגם סבלו מבעיות עיכול, חוסר שינה, כאבי ראש, כאבים ראומטיים, כולם נתפסו כ"מחלות עצבים" בשל התחושה שמדובר בתוצר של הציביליזציה והמודרניזציה. בני האדם חווים את ההווה שלהם כשינוי מואץ שמעורר חרדה ותחושת אי יציבות. "מה שגרם לעלייה בחוויית הלחץ, על פי הנס סלייה, המכונה 'אבי הלחץ', היה הקצב המהיר של ההתפתחות הטכנולוגית והשינויים החברתיים, שגרמו לאי יציבות של החברה, מערכות היחסים, הגוף והרוח".

במהלך השנים הראו מחקרים שיש קשר ישיר בין לחץ מתמשך להתפתחות של מחלות ומצבים גופניים ונפשיים שונים. בשנות ה 30 של המאה ה 20, ד"ר הנס סלייה, אנדוקרינולוג וביוכימאי קנדי, חושף במעבדה שלו את התגלית שקושרת בין לחץ לחולי ואת המנגנונים הביולוגיים שמעורבים בתהליך.

הסטרס במאה ה 21 הוא חוויה קיומית כיום עד כדי כך שד"ר ג'קסון רופא והיסטוריון של הרפואה טוען שראוי לקרוא לו עידן הלחץ. בספרו "The Age of Stress: Science and the Search" – "עידן הלחץ – המדע והחיפוש אחר יציבות", הוא מציג את חיינו כמעין שרשרת של חרוזי לחץ. היא מתחילה עם הציונים בבית הספר בילדות, אלימות מצד ילדים אחרים וציפיות ההורים, ממשיכה עם הלחץ הסביבתי בהתבגרות סביב נושאים כמו צבא וקבלה לאוניברסיטה, ואז מתחלפת בלהטוטנות אינסופית בין גידול ילדים, קריירה ופרנסה בהמשך החיים. לדבריו, התקשורת והרשתות החברתיות חשפו אנשים לשינוי החברתי בדרכים חדשות ובתכיפות גבוהה יותר – וכך העצימו את ההשפעה שלו על מצבנו הפיזי והנפשי. מכל זירות חיי היומיום שבהן נוצר לחץ, זו שזכתה לתשומת הלב הרבה ביותר היא כנראה סביבת העבודה. מחקרים הראו שחיינו במקומות העבודה – קידום, פיטורים, סיפוק, הספק וכיו"ב – גורמים ללחץ. 

מקום העבודה הינו סיכון לבריאות הציבור ולסביבה והינו המקור להרבה הוצאות בריאותיות ולהרבה מהרעילות ובעיות בריאות שעובדים מתמודדים איתם, טוען פרופסור ג'פרי פפר מאוניברסיטת סטנפורד בספרו 'מתים עבור משכורת' שיצא לאור ב 2018.

בשורה של מחקרים, סקרים, ראיות ודוגמאות מכל העולם חושף פפר את האמת המקוממת על חיי עבודה מודרניים. פפר שמככב ברשימות ההוגים העסקיים המשפיעים בעולם טוען שסיבת המוות החמישית בארה"ב מקורה בסטרס בעבודה. 61 אחוז מהעובדים העידו באחד הסקרים כי הלחץ במקום העבודה גרם להם לחלות ו -7 אחוזים אמרו שהם אושפזו בפועל. לחץ בעבודה עולה למעסיקים בארה"ב יותר מ 300  מיליארד דולר בשנה ועלול לגרום ל 120,000 מקרי מוות עודפים בכל שנה. בסין, מיליון אנשים בשנה עשויים למות מעבודת יתר. אנשים ממש מתים על חשבון המשכורת וזה צריך להיפסק. שעות העבודה הממושכות, הקונפליקט המשפחתי שבין האיזון בין הבית לעבודה וחוסר הבטחון הכלכלי רעילים לעובדים. הם פוגעים במעורבותם (בעבודה ובחיים הפרטיים שלהם) ומשמידים את הבריאות הפיזית והרגשית של בני האדם. נמצא גם שאנשים שעומס העבודה שלהם עצום עלולה להוביל בנוסף גם להתמכרויות לאלכוהול, סמים ואוכל. נדמה שבמאה ה 21 אתה לא צריך לעשות עבודה מסוכנת פיזית כדי להתמודד עם מקום עבודה הרסני, ואולי מסכן חיים. עלינו להתעורר לסכנות והעלויות העצומות של מקום העבודה של היום. למות עבור משכורת היא קריאת הבהרה לתנועה חברתית המתמקדת בקיימות אנושית. פפר מבהיר כי הסביבה בה אנו עובדים חשובה לא פחות מזו שאנו חיים בה, ועם הספר הדחוף הזה הוא פוקח את עינינו ומראה כיצד אנו יכולים להפוך את מקומות העבודה שלנו לבריאים יותר וטובים יותר.

לפי הפורום הכלכלי העולמי, שלושה רבעים מההוצאות בעולם כולו על טיפול בריאותי הינן הוצאות על מחלות כרוניות. רוב המחלות הכרוניות נובעות לפחות חלקית מלחץ ורוב הלחץ בא ממקום העבודה. כמות שעות העבודה עלתה. אנחנו מצפים מאנשים להיות זמינים תמיד, באימיילים, בהודעות טקסט או בטלפונים. סקר אחד הראה ש 81% מאנשים בודקים את המייל שלהם מהעבודה גם כשהיו בבית, לפעמים אפילו באמצע הלילה. אז אף אחד אף פעם לא בחופש. זהו מקור גדול ללחץ.

לפני כ 50-60 שנה, לאנשים היו קריירות, אז היו להם עבודות ועכשיו יש להם גיגים. הרבה אנשים הינם עצמאיים. ואם אתה עצמאי, אתה לא יודע משבוע אחד לאחר מאיפה מגיע הגיג הבא שלך וזה הופך את זה למאוד מלחיץ לתכנן את המחויבויות הכלכליות המשפחתיות שלך כי יש חוסר וודאות לגבי ההכנסה הכספית.

בישראל, על אף שאנו כביכול מדינה נוחה למשפחות, המצב מאוד לא נוח. אין לנו ממש מדיניות שמקלה על אנשים שיהיו להם חיים משפחתיים וחיים בעבודה. הרבה פעמים אין לנו אפשרויות למסגרות טיפול בילדים או שעות גמישות בעבודה.אז כל הדברים האלו, באופן הדרגתי לאורך זמן, גורמים למקומות העבודה להיות יותר רעילים.

אנשים אינם עושים כמיטב יכולתם כשהם עייפים או חולים. באופן לא מפתיע, סקרים מראים שעובדים לחוצים נוטים יותר להתפטר ולהתחלף, והתחלפות הינה יקרה לארגונים.

ולמעשה, יש הרבה מחקרים המראים ששעות העבודה הארוכות יותר בעצם מורידות את רמת הפרודוקטיביות מעבר לנקודה מסוימת. יצרנו מצבים בהם כולם מפסידים. שבהם החברות אינן מפיקות תועלת אפילו כשאנשים נהיים חולים בגלל זה. אז זה באמת דיי עצוב. אבל זה מעניין כי הרבה ממשלות מאמינות שלחץ זה חלק טבעי בעבודה. שאין מה לעשות לגבי זה. וזה לגמרי לא נכון. אנחנו יכולים לעשות משהו לגבי שעות עבודה. אנחנו יכולים לעשות משהו לגבי קונפליקט העבודה-משפחה. אנחנו בהחלט יכולים לעשות משהו לגבי ביקורת עבודה וחוסר וודאות כלכלית בכדי להפוך את העבודה להיות פחות מתסכלת, יותר משמעותית, יותר מעניינת וגם יותר בריאה.